על אמון

מי שראה אותי השבוע ראה שאני קצת יותר עצבני מבדרך כלל.

את השבוע פתחתי בכותרות של עליה בתחלואה (שהייתה די הגיונית אם חושבים על זה...) אבל חמור מכך לתגובת משרד הבריאות ששוב מפחיד אותנו עם 5000 מונשמים.

אתמול, שוב עברו בי זרמים בגוף שמיטב סיפרה לי שביבי עולה למסיבת עיתונים בשעה 19:00 (שכמובן שכרגיל במעיין משחק כוחות לא באמת היה בשעה שנקבעה).

לא למדנו כלום? לא היתה הבנה שבהפחדה שום דבר לא יזוז כאן?

אני טוען שהמנהיגים שלנו ברמה הארצית איבדו את האמון שלנו !

שאתה רואה את ראשת הממשלה של ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, אתה אומר לעצמך שאפשר אחרת.

שלשום זכיתי לקחת חלק בוובינר של נועם מנלה. אחד הדברים שהוא ציין זה על המנהיגות של ג'סינדה, זה איך היא מרשה לעצמה להיות אוטנטית ומשדרת הודעות מסלון הבית שלה ומספרת איך שמעה שאין יותר תחלואה ורוקדת. זו מנהיגות של הדור החדש. בסופו של דבר מה שהיא עושה דרך האוטנטיות במנהיגות שלה זה לייצר הזדהות ואמון .

האמון הזה אפשר לניו זילנד לצלוח את המשבר בצורה מעוררת השראה (ממליץ לקורא על המנהיגות שלה).

ריקוד הניצחון של ראש ממשלת ניו־זילנד

אז מה זה בכלל אמון?

שרלה שדמי מגדירה אמון כאמונה פנימית כי אחרים יפעלו לא רק עבור עצמם אלא גם כלפי אחרים. אמון מתבטא בשני מישורים, אמון בין חברי הקהילה ואמון בינם לבין המערכת השלטונית, המנהיגות שלנו.

ברמה הקהילתית, בין אנשים, אני מאמין שהאמון עלה. אמנם העולם הדיגיטלי פוגע לא מעט בתחושת הקהילתיות אבל הוא כן מאפשר יצירת אמון.

בספר "הכוח החמישי, סוד הרשתות שמשנות את העולם" מוצג חוק אקסלרוד שמנתח את הקפיצה הגדולה באמון בין בני אדם כפונקציה של מספר סבבי התקשורת (אינטראקציות) ביניהם, וקובע כי ככל שבני אדם מדברים ישירות יותר פעמים ובתדירות גבוהה יותר, כך האמון ביניהם גדל.

כלומר, ככל שנדבר, נתקשר נכיר! ככה רמת האמון שלנו אחד כלפי השני תגדל. (ובהקבלה לשלטון שלנו ככל שנכיר, ככל שיהיה תקשורת הדדית בין השלטון לאזרחים ככה תעלה רמת האמון).

גם המנהיגות המקומית התחזקה וראיתי את זה בלא מעט ישובים. בהקשר הזה, ממליץ לקורא את הכתבה הנפלאה של עו"ד ראויה חנדקלו על שעתן היפה של הרשויות הערביות בעת משבר הקורונה.

מדד אדלמן העולמי מודד מידי שנה את האמון. בימי הקורונה הוא פרסם מחקר שמשווה מה היה לפני ובזמן הקורונה. המחקר מראה על עלייה באמון , אבל שחופרים פנימה רואים שהעליה היא בעיקר במנהיגות המקומית ובמנהיגות הארצית ישנה ירידה

עידן האמון החדש

אז למה המנהיגים בשלטון שלנו לא מייצרים אמון? למה יש מעט מידי מנהיגים כמו ראשת ממשלת ניו זילנד?

ריצ'ל בוטסמן חוקרת איך טכנולוגיה משנה את הדבק הסוציאלי של החברה ואת האמון בין אנשים. היא מגדירה אמון "כמערכת יחסים יציבה עם הבלתי נודע", בעצם רק כך מתאפשר לנו להתמודד עם אי הוודאות ולהמשיך להתקדם (ומה יותר אי ודאות מקורונה). לדבריה בניית האמון של מוסדות ופוליטקאים מבוססת על דפוסים מהמאה ה- 19 מה שלא מתאים לבניית אמון בעולם החדש. בעולם החדש אנחנו שמים את האמון שלנו במוסדות אחרים לגמרי. למשל Airbnb או uber שם אנחנו נותנים אמון באנשים בגלל שאנחנו רואים את שמם, תמונה שלהם ודירוג, מה שגורם לאנשים להרגיש בטוחים יותר. היא קוראת לזה עידן האמון החדש.

נועם מנלה מחזק את דבריה בפודקאסט המדהים עם ליאור פרנקל שם הוא מדבר על כך שפוליטיקאים מהדור הישן איבדו את האמון שלנו כבר מזמן ולכן פוליטיקאים כמו טראמפ נתפסים כאותנטיhם ולכן אנשים מאמנים בו.

פודקאסט פופקורן 13

אז מה עושים?

בהרצאת הטד שלה "מה שאיננו מבינים אודות אמון" אונורה אוניל לדבריה אנחנו צריכים לחשוב הרבה פחות על אמון שלא לדבר על עמדות של אמון שמזוהות או לא מזוהות על ידי סקרי דעת הקהל, הרבה יותר על להיות ראויים לאמון וכיצד אתם נותנים לאנשים הוכחה נאותה, שימושית ופשוטה שאתם אמינים.

ובהקבלה למנהיגים שלנו, תהיו ראויים.

פרנסיס פריי שעבדה באובר וחקרה את הנושא של אמון מחלקת אותו ל- 3 מרכיבים:

אותנטיות – היכולת שלך להיות מי שאתה ולייצר סביבה שתומכת את זה. לדוגמא להגיד סליחה טעיתי.

עובדות לוגיות – כלומר אם תרגיש שיש היגיון במה שאתה אומר, אנשים מחפשים היום אמינות ושקיפות.

אמפטיה – נושא לפוסט בפני עצמו, אבל מנהיגות צריכה לייצר אמפטיה, תקשורת בין אנשים.

אני לא מעריץ גדול של בר סימון טוב, אבל אתמול הוא התראיין בחדשות ערוץ 2 לתמר איש שלום. אני מצטט אותו "הדבר הכי חשוב שיש לנו זה אמון". בנוסף, הוא ידע (אולי בגלל שהוא מסיים אז זה קל) להגיד טעינו וחשוב שנדע להמשיך ולהגיד טעיתי.

אז אם בר סימון טוב מבין שצריך לייצר אמון, קטונתי.

בתמונה משה חזות מנהל המחוז שלי בחברה למתנסים בונה את האמון שלי בכך שמביא לי פרחים במהלך הקורונה ומרגש אותי מאוד.