על בדידות וקהילה

תמיד חששתי שאני פוחד מהשקט, אבל האמת היא שאני מת מפחד מהבדידות.

אני אדם שלא יודע להיות לבד.

זה אומר שאין דקה ביום שאני נשאר לבד עם עצמי או עם המחשבות שלי.

המשמעות היא שאני ממלא את יומי עד אין קץ ובמידה ויש לי זמן עם "עצמי" אז אפתח פלאפון, אשמע מוסיקה, פודקאסט או כל תחליף אפשרי לשקט.

תמיד חששתי שאני פוחד מהשקט, אבל האמת היא שאני מת מפחד מהבדידות.

והמחשבות האלו עולות לי בעיקר בתקופה האחרונה, בקורונה.

שאני מסתכל אחורה, אני מבין שכל רגע בחיי נועד על מנת שלא אהיה בודד.

בודד עם עצמי, בודד בעולם, בודד מאנשים.

הבדידות היא המגפה של המאה ה – 21 אומרים. אפילו היה שר בדידות בבריטניה.

אבל ניכר שחיכינו שתבוא הקורונה כדי להבין לעומק את המשמעות של הבדידות.

כהתחלה, ממליץ לכם לראות הכתבה המרגשת של ערוץ 22 על כמה הבדידות מחריפה את המצוקה של הקשישים.

השבוע שמעתי הרצאה של ד"ר מוטי זעירא על ההיסטוריה של הקיבוצים.

לדבריו, שקמו הקיבוצים המטרה שלהם הייתה חלוציות וציונות. שהמדינה קמה לקחו על עצמם הקיבוצים אחריות חברתית בבניית המדינה החדשה. אך אם השנים הלכו ופחתו המשימות של הקיבוצים והם הלכו ושקעו , בעיקר כלפי פנימה.

לדבריו, המשימה של הקיבוצים בימים אלה היא להוות דוגמא כיצד ניתן לייצר קהילה וקהילתיות.

הרי הדבר המרכזי שהתחדד בקורונה זה כוחה של הקהילה ורואים בבירור שמקומות בהם הייתה קהילתיות וחוסן עברו את המשברים בקלות יותר.

לא סתם קהילה היום היא באזז וורד ואנשים כמהים אליה.

קיבוצים פשוט המשיכו לחיות בקהילות כי זה מה שהכירו ולכן המשימה שלהם היא ללמד אחרים בחשיבות שלה.

זה קצת מתחבר עם המשימה שלי בשנים האחרונות, אז כמובן שאימצתי את זה לחיקי .

אבל יש פה עוד משהו.

קהילה היא גם הפתרון לבדידות.

הרי זה מה שהקיבוץ תמיד היה עבורי. מקום שבוא אוכל לפגוש כל הזמן אנשים, להתחבר, להיות מוקף חברים ולרגע לא להיות לבד.

כלומר, ההגשמה החדשה לא רק נוגעת בקהילה אלא גם מאפשרת לפחות אנשים להיות בודדים.

לפני כמה ימים פרסמו כלכליסט כתבה מרתקת על ד"ר נורינה הרץ שחוקרת שנים את הבדידות .

ד"ר נורינה הרץ: "אנחנו חיים במאה הבודדה ביותר אי פעם"

היא מזהירה, בשנים האחרונות ראינו מקבץ שלם של עסקים שמנסים לענות על הצורך בתחושת קהילה. חלק מהם עושים את זה באופן אותנטי, אבל אחרים פחות. הם שמים את התווית של קהילה על המוצר, אבל בלי להיות אותנטיים.

לדבריה, ישנם חברות שלקחו על עצמם את המשימה שלא נרגיש לבד אבל זה לא נעשה בצורה אמתית ולכן פוגע אף יותר.

מבינים, קיבוצים באמת מייצרים קהילתיות עבור חבריה ממקום של ערבות הדדית ואכפתיות ולא למטרת רווח כזו או אחרת.

המסקנה של ד"ר הרץ היא שאין תחליף לקהילה ועל הממשלות לקחת אחריות.

"בעיית הבדידות, טוענת הרץ, צריכה לבוא לפתחן של הממשלות, שיכולות לנקוט פתרונות כמו מימון תשתיות הקהילה. למה הכוונה? "מאז המשבר של 2008 אצלנו בבריטניה וגם בארה"ב ראינו ב-20 השנים האחרונות סגירה של ספריות ציבוריות, של מועדוני נוער, של מועדוניות לקשיש, תת-תקצוב של פארקים ציבוריים. אנחנו בעיצומו של משבר בדידות עולמי בחומרה שמעולם לא ראינו, אז צריך להפוך כיוון."

כלומר, על המדינה להשקיע בבניית קהילות.

לא לפחד מהשקט

אני מרגיש שיש שינוי כיוון ואני כולי תקווה שהקיבוצים יהיו בראש החץ של הכיוון החדש והחזרה לקהילה.

שהם יהיו שם לא בגלל שמשקיעים בזה אלא כי זאת המשימה הלאומית עכשיו.

ולמרות שזה יביא לי מלא עבודה, וכל היום רק אחפור לאנשים על קהילות, אני מקווה שבמקביל אני אלמד להיות קצת לבד, לא לפחד מהשקט, יעצור מידי פעם ולא אפחד מהלבד.

בונוס למי שהגיע עד לכאן – אני מצרף סרטון על מה גילה המחקר הארוך בהיסטוריה על אנשים. רמז שבדידות היא רעילה וחיים בקהילה מאריכים את החיים וגורמים לנו להיות מאושרים יותר.

בונוס לסיום